שנים חייתי על אוטומט.
זה התחיל בגיל 13, כשאיבדתי את אמא שלי.
ברגע אחד החלטתי: לא ירחמו עליי. אני חזקה. אני מסתדרת. אני בסדר.

וככה למדתי להמשיך.
לתפקד. לתת. להחזיק.
לא לעצור רגע ולשאול מה קורה לי בפנים.

עם השנים, הדפוס הזה קיבל צורה נוספת: ריצוי.
נתתי מעצמי בלי גבול. אמרתי כן גם כשלא באמת היה לי מקום.
אהבתי לתת, אבל נשחקתי. התרוקנתי. איבדתי את עצמי בדרך.

השיטה הזו החזיקה, עד שהיא כבר לא החזיקה.

היום שבו הבן שלי, איתמר, אובחן על הרצף האוטיסטי, שבר לי את הכול.
החלום על “משפחה מושלמת” התנפץ.
ושוב הופיעו התגובות המוכרות: כעס, אשמה, מאבק.
אבל הפעם הבנתי שזה כבר לא עובד.

דווקא שם הבנתי את הדבר ששינה לי את החיים:
השינוי לא יגיע מעוד מאבק,
אלא רק כשאפסיק לפעול מתוך אותם מנגנונים אוטומטיים ואשנה את מה שקורה בתוכי.

כאן נכנס האימון המנטלי, ושם נולד הסוויץ':
להפסיק לרצות בלי בחירה, ולהתחיל לתת מתוך חיבור לעצמי.
להחזיר לעצמי את הבחירה, בדיוק ברגע שבו התגובה הישנה משתלטת.

היום אני מלווה אימהות לעשות את אותו מעבר:
מהפעלה אוטומטית של כעס, אשמה וריצוי, לבחירה, שקט ושלמות פנימית.

כי את לא 'אמא לא טובה'.
את פשוט פועלת מתוך דפוסים שלמדת כדי לשרוד.
ואפשר ללמוד אחרת, כדי להרגיש יותר שלווה פנימית ולהחזיר לעצמך את השליטה.